איך קרה שנסיך חלומותיי הפך לצפרדע בין לילה?

מנסיך לצפרדע

 

"אני שונאת אותו, למה זה קרה לי? כל כך אהבתי אותו, רדפתי אחריו, שכנעתי אותו. אני זו שהצעתי לו נישואים. התחנפתי לאימא שלו, סידרתי עבודה לאבא שלו, ועכשיו אני לא יכולה לשמוע אותו…הריח שלו עושה לי רע…"כך אמרה לי אסתי כשהגיעה, אומללה, מלווה בבעלה יורם חסר האונים.

 

"בעצם, איך קרה שהתחתנתי עם נסיך שהיה לצפרדע?
אני הולכת לארוחת ערב שבת אצל משפחתו, משפחת הצפרדעים… איך זה קרה לי?
נשמתי נעתקה כל פעם שראיתי אותו בתחילת הדרך. חשבתי שאני הכי בת מזל בעולם להיות חלק ממנו וממשפחתו. כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי להשתייך… אך לאט, לאט הופיעו הסדקים, שהפכו לשבר גדול ולקריסה של האהבה."

 

המסע לתיקון המצב

 

בפגישות הייעוץ זוגי היה קשה מאוד להבין מה קדם למה ומה באמת קרה לזוג.
היא פשוט לא יכלה לשים את האצבע על מקור הבעיה, אבל התחושות הקשות צפו ועלו ואיימו להטביע את הזוגיות.
מסיפורם של השניים הובן כי הבלגן המשפחתי היה עמוס לעייפה.
התחלנו – שלב אחר שלב, בעדינות – להיזכר מדוע התאהבה ביורם, למה השקיעה באימו, ומשם, לרקום את האריג. גילינו שהם התאהבו על בסיס מכנים משותפים ודברים דומים ביניהם כמו מוסיקה דומה שאהבו לשמוע, היות שניהם מסורתיים, צמחוניים, חובבי טבע וספורט ועוד.

 

כרעם ביום בהיר

 

כעבור זמן ותוך כדי העמקת הקשר, גילו עוד פנים, רבדים, שלא בדיוק חפפו, אך עדיין האהבה שלבלבה והאופטימיות התגברו על השוני. כמו כן, התפתחה מעין אשלייה או צפייה שהשני ימלא את "החתיכה החסרה" אצל רעהו.
על בסיס שני אלה ובהבנה ש"זה המאה אחוז שלי" באותו רגע נתון, התקבלה החלטה של השניים להינשא זה לזו. ההבנה שמדובר רק בחמישים אחוז ולא במאה אחוז של חפיפה זוגית נפלה כרעם ביום בהיר.
הם גם גילו שיש ביניהם הרבה מאוד שוני: למשל: האישה העדיפה להיות בלילות שישי רק עם הבעל והילדים, ולהיות יחד כל הזמן, ואילו הבעל רצה להיות עם ה"חמולה" המשפחתית שלו שגרה שלושה בניינים מהם. הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר של אישה מתנגדת, ואילו היא לא היתה מוכנה לשלם את המחיר שאימו היא "האישה הראשונה".
והיו עוד נושאי מחלוקת למכביר: היא אהבה לעשות קניות, ואילו הוא ראה זאת כבזבזנות ולקח ממנה את כרטיס האשראי, ולכן התייחסה אליו כאל קמצן; הוא רצה לבלות בימי חמישי עם החבר'ה, ואילו היא העדיפה לצאת ולבלות רק איתו, ועוד ועוד…

סופטוב

 

ההבנה שכל אחד צריך להישאר בגבולות האישיים של עצמו, ולא לצפות מהשני להשתנות על פי רעיונותיו, זוהי ההבנה העמוקה ביותר שהיתה קשה לעיכול אך קלה לביצוע.

 

תוך כדי התלהמות והתעקשות בפגישות הייעוץ הזוגי, כל אחד מבני הזוג הפנים מה שעליו לתקן ומה שעליו לשלם/לספוג. לדוגמה: יורם הפנים שעליו לפרגן לאשתו עם הקניות ולשחרר אותה. הוא הבין גם שהיא רוצה להיות "האישה הראשונה" בחיי בעלה ולהרגיש חשובה, ולכן אִפְשֶר לה גם כן לארח בשבתות ולהפגין את יכולותיה הגסטרונומיות בפניי בני משפחתו.

 

אסתי גמלה לו בכך שהפסיקה לעשות לו פרצופים וסנקציות בכל פעם שרצה לצאת עם חבריו הגברים. אט אט חזרה החיבה לשרות בביתם, והצפרדע שב והיה לנסיך.

 

***

 

להתעלות על "הפוסל במומו פוסל" כשאנחנו מתלוננים על הזולת, זה בעצם שולח אצבע מאשימה אל עצמנו, אך איננו מודעים לכך. זהו תהליך שקורה לכל אחד ואחד מאיתנו, אלא שקשה מאוד להפנים את העניין. "אני מתלונן, משמע אני בסדר, אני צודק, ואילו השני לא בסדר, לא צודק." להפוך זאת במאה ושמונים מעלות כלפי עצמי זה קשה לעיכול… אך אם נתעלה על עצמנו ונבין שכמו בתיבת נוח, הכול מסתדר בזוגות: >אם נעים, אז גם לא נעים; אם ימין, אז גם שמאל; אם טוב, אז גם רע; אם קל, אז גם קשה; וכיו"ב, נוכל להפנים זאת ולהתבגר אל הכלה חדשה לפיה במקום לצפות שהשני ישתנה (משמע שהשני אשם, שעליו להשתנות, שחובת ההוכחה חלה עליו), בואו נבדוק מה אנחנו יכולים לשנות בעצמנו, בגישה שלנו, כדי שנוכל לשפר את חיינו.
במילים אחרות – מה עלינו לספוג ולשלם כשבחרנו להמשיך את יחסינו עם אדם מסוים.
ומדוע? משום שלכל בחירה בחיינו יש מחיר, אף על פי שלא תמיד אנו מודעים לו.
למשל, ברגע ההתאהבות או קבלת ההחלטה להינשא. לפעמים ההבנה מגיעה אחרי תקופת מה לכשהעמקנו את הקשר מבחינת זמן ואינטנסיביות, וגילינו פנים נוספות לאדם שמולנו.
הבשורה היא שלכל בחירה שלנו (בין שלהישאר עם האדם ובין שלהיפרד ממנו, למשל), יש מחיר. אם קיימת מודעות לָמידות של האדם שמולנו, מה טוב!
אך אם לא, בואו נתקן את המידות של עצמנו, במקום להאשים את האחר, כדי להישאר הצודקים וה"בסדר".