עילאי ועינת הגיעו אלי דווקא ביוזמתו של עילאי. עילאי התקשר אלי וביקש בקול רועד לקבוע פגישה: "את חייבת לעזור לאשתי  משמחת חיים ומצחיקה נהפכה אחרי הלידה לגוש אפור פסיבי ופסימי .אני חושב שהיא בדיכאון אחרי לידה".

איזה יופי, חשבתי, בעל מקסים, שדואג מאוד לאשתו שמאז הלידה לא חזרה לעצמה, ורוצה מאוד לעזור לה.

בפגישה הדברים נראו קצת אחרת. הוא חשב שהוא מנסה בכל כוחו לעזור לה בכל דבר שהרגיש שהוא יכול, שהוא בעל תומך, ואוהב, אבל המצב רק התדרדר ובפתח עמד משבר ביחסים שלהם.

מה שהתברר לאט לאט הוא שמאז לידת הילדים, עילאי לא נוקף אצבע בבית, ולא מבין בכלל את המצוקה של עינת. הוא מספר על כמה הוא תומך ומרים לעצמו, ואני רואה אותה מגלגלת עיניים בכורסא שלידו.

 

כשהתחלתי ללמוד את הזוג ולהעניק להם יעוץ זוגי הבנתי שבתחילת הדרך, הם היו במקום אחר לגמרי. זוג צעיר ומקסים, שהיה ממש באותו הראש, וזה גם מה שחיבר ביניהם. אנשים עובדים, עם קריירה פורחת, שמשקיעים בעצמם ובעבודה. הם היו בליינים תל אביבים טיפוסיים, שעובדים קשה ביום, ומבלים הרבה בלילה. נסיעות לחו"ל, נופשים, קניות, ובקיצור החיים הטובים.

העובדה ששניהם היו על אותו תדר, ונהנו מאותם דברים, גרמה להם להרגיש שהם ממש חיבור שנוצר בגן עדן.

והמצב הזה נמשך גם אחרי החתונה.

 

השינוי הגדול הגיע עם לידת הילדים. עינת הפכה מבואסת כל הזמן, כל דבר שעילאי הציע לה כדי לעודד אותה זכה לסירוב, הוא הציע לה להכין לה אוכל, לצאת לטיול, לארח אנשים, והיא כמו דובון לא ולא, לא מעוניינת בכלום, ורק כועסת ומדוכאת. היא צעקה עליו, השתוללה, הייתה קצרה איתו, האינטימיות שלהם כבר לא הייתה קיימת, לא הייתה ביניהם תקשורת או שיחה, וכל הכיף שהיה להם יחד כזוג נעלם כלא היה.

 

חוסר הקרבה והאינטימיות לא העלו בקשות כגון מערכת יחסים פתוחה אך האבחנה של עילאי הייתה נכונה, עינת הייתה בדיכאון, אבל לא בדיכאון מהלידה, או ההורמונים, היא הייתה בדיכאון מהקשר שלהם. מה שעילאי לא ראה הוא את החלק שלו במצב.

עם הלידה חלוקת התפקידים ביניהם קיבלה טוויסט לא שוויוני, ועינת הבינה שהיא בעצם לבד בזוגיות, באימהות ובחברות שהייתה שם, כי עילאי לא באמת שם. כל פעם שהוא מציע לצאת לפיקניק, מי שבסוף צריך לארגן את הילד, לסדר את התיק להכין את האוכל, לארוז ולסחוב זו היא, כשהציע לארח את ההורים שלו, מי שהיה צריך חוץ מלקום בלילה לתינוק, להחליף לו, לרחוץ אותו ולהאכיל אותו, גם להכין ארוחה להורים שלו – זו עינת.

וכשאמרה לו את זה אמר – לא צריך ארוחה, קצת פיצוחים וזהו. עינת החליטה לנסות, והגישה פיצוחים. היא לא תשכח להורים שלו מה שהיא חטפה כשהעזה לעשות את זה….

עינת הרגישה כמו אם חד הורית, הגבר שלה שכל כך אהבה, שבגלל הקלילות שלו, חוסר האחריות שלו והאהבה שלו לחיים הטובים היא התאהבה בו, הפך עכשיו לנטל קשה על החיים הבוגרים והאחראיים שהיא נמצאת בהם.

ועילאי לא היה רגיש אליה, לא ראה אותה, ומכאן הגיע הדיכאון שלה.

 

זה משהו שקורה להרבה זוגות הרבה פעמים. בשיטת המרתון זה נקרא – הנסיך שהפך לצפרדע. כשאנחנו מתאהבים התאהבות ראשונית, הורמונלית, אנחנו מתאהבים בשני דברים –

  1. בתכונות של בן הזוג שדומות לשלנו, כי אנחנו מרגישים שאנחנו מאוד מתאימים אם אנחנו אוהבים את אותם דברים, רואים עין בעין את החיים, וחולקים אותם ערכים.
  2. בתכונות של בן הזוג ששונות משלנו, כי אז נראה לנו שהוא החתיכה החסרה הוא זה שישלים אותנו, יוציא אותנו מאזור הנוחות וימלא את הצרכים שלנו שאנחנו לא יכולים למלא.

    עילאי הכניס אור לחיים של עינת הבעיה היא, שכל התכונות האלו שבגללן התאהבנו בבן אדם, עם הזמן, ועם חיי השיגרה והיום יום, הופכות להיות מעצבנות, ולא סתם מעצבנות, פשוט מוציאות אותנו מהכלים.

התכונות השונות מאיתנו מקשות עלינו לנהל את החיים, פתאום כשאתה צריך מישהו שיבין אותך, שיעשה את הדברים כמו שאתה רוצה, העובדה שבן הזוג כל כך שונה, מייצרת פערים בציפיות, ומקשה מאוד על החיים.

פתאום הדבר הזה שבגללו כל כך התאהבת בו, הוא נטל והתכונות הדומות פשוט מעמידות לנו מראה לא נעימה של דברים שאנחנו לא תמיד אוהבים בעצמנו, והכעס יוצא כלפי בן הזוג.

זה היה המקום של עינת. כעס גדול על התכונות שכל כך אהבה בעילאי – הקלילות וחוסר האחריות שהיה גם בה, ובגללם היא התאהבה בו.

כיועצת זוגית התפקיד שלי במקרה שמה שמעצבן את בן הזוג הוא התכונות השונות והאחרות, ללמד את הזוג להשלים עם השונה בבן הזוג ולדעת לחיות איתו כמו שהוא, או אם מה שהביא למצב הוא דווקא כעס על הדומה שיש בבן הזוג, תפקיד היועצת הוא למצוא את התכונה אצל בן הזוג שמשקפת לך את התכונה שאתה לא אוהב בעצמך, שאתה לא שלם איתה, ולתקן אותה קודם כל אצלך ולא אצל בן הזוג.

הדבר הכי קשה היה לגרום לעילאי להבין את המצב. הוא לא ראה את הדבשת של עצמו, חשב שכל הבעיה היא אצל עינת, וסירב לראות את המקום שלו במצב הזה. היה צריך להביא אותו להבנה שיש כאן גם צד שני. הוא לא ראה כמה היא טורחת בשבילו, כמה קשה היא עובדת, וכמה הכל נופל עליה, הכל הוא קיבל כמובן מאליו.

לאט לאט, עם כל סיפור נוסף שעלה, עם כל מקרה חדש שניתחנו נפלה עליו ההכרה שיש לו חלק בעניין. ועם כל קונפליקט הוא התחיל להבין את הכאב שגרם לה, ואת גודל האטימות שלו. כמובן ששום דבר מהדברים שעשה לא היו בכוונה, הוא פשוט המשיך להיות הוא, כשסיטואציית החיים מסביב השתנתה לגמרי.

לא חינכו אותו בבית שיש לו תפקיד בכל מה שקורה בבית. הוא חשב שהוא רק צריך להביא את הרעיונות לדברים כייפים שאפשר לעשות, ומישהו אחר כבר יפיק אותם בשבילו. בסופו של דבר עילאי הבין שכל המקרים בעצם מביאים אותו למצב של להיות זה שלא עוזר ולא תורם, והמשתמט שלא במודע.

עינת עשתה את השינוי מכורח המצב, והוא לא, הוא חשב שהוא יוכל לחזור לחייו הקודמים ולהשאיר אותה לטפל בבית ובתינוק.

ההתפקחות לא הייתה קלה לעילאי, והביאה אותו עד לבכי, אבל שם גם הייתה הנקודה שבה החל הפתרון.

בסופו של דבר התפקיד שלי היה להביא אותם לשלב הרביעי

עילאי הבין שהבעיה אינה עינת או הדיכאון שלה, אלא העובדה שהוא עצמו לא לקח אחריות והשאיר אותה לבד עם הבית והילדים,  והוא החל לשנות את הדרך שבה הוא עשה דברים. עינת הבינה שהדיכאון שלה נובע מהקושי שלה לקבל את עצמה ושעילאי העמיד מולה מראה שהייתה מאוד לא נוחה לה על התכונות שלה עצמה. היא למדה לתקן את התכונות האלו אצל עצמה, ולקבל את עצמה כבוגרת ואחראית.

 

אנחנו מתאהבים בתכונות אצל בן הזוג, חלקן דומות לשלנו חלקן הפוכות, ומוצאים את עצמנו אחרי שנים, שהדברים בהם התאהבנו הפכו למטרד ולנטל. כשהחיים משתנים ומצריכים אדפטציות, כדאי שכל אחד יתבונן אל תוך עצמו ויבין, האם המראה שבן הזוג מעמיד מולנו, היא מה שמרגיז אותנו כל כך? ולחפש את הפתרון ביכולת שלנו להתמודד עם המצב, ולא בלצפות לשינוי אצל בן הזוג. כך נשדרג את חיינו לחיי איכות שנמצאים בשליטה שלנו, ונוכל להשתחרר מהתלות הרגשית בבן הזוג שלנו.